השופט ס' ג'ובראן:
1. בפנינו ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן) בת.א. 1956/86 מיום 26.12.2004, אשר קבע, כי המערער, אברהם בלוך והמשיב 4, משה אלפן (להלן: המערערים) מחויבים לשלם למשיבים 1-3, גאולה דרמן, גדעון דרמן ויצחק גרינבוים (להלן: המשיבים) סכום של כ-4.1 מיליון ש"ח, בגין התחייבות שנטלו על עצמם המערערים. זו הפעם השלישית בה מגיע הדיון בפרשה לפתחו של בית-משפט זה, במהלך השנים ויש לקוות, כי הפרשה תגיע לסיומה הקרוב.
העובדות הצריכות לעניין
2. ראשיתה של הפרשה בעסקה שנערכה בין המערערים למשיבים בשנת 1986. בתקופה זו היו המערערים בעלי רוב המניות בחברת טלסק הנדסה בע"מ (להלן: הנדסה), שעסקה בפיתוח מערכות אזעקה. שיעור אחזקותיהם של המערערים בחברת הנדסה היה 76.5%, ויתרת המניות הוחזקו על ידי קבוצת משקיעים בשם "פלסמל" (להלן: פלסמל).
3. במהלך פיתוח מערכת אזעקה בשם "מולטיגרד 2", נקלעה חברת הנדסה לקשיים והמערערים חיפשו משקיעים שישקיעו הון בחברה, על-מנת לאפשר את המשך פיתוחה של המערכת ושיווקה בעולם. במסגרת זו ניהלו המערערים משא ומתן עם המשיבים וניסחו טיוטת זכרון דברים, בתאריך 14.3.1986, אשר נחתמה על-ידי המשיב 4 בלבד. לפי זכרון הדברים, הוסכם בין הצדדים, כי חברת הנדסה תחדל לפעול ובמקומה תוקם חברת טלסק אינטרנשיונל בע"מ (להלן: אינטרנשיונל), באמצעות מימונם של המשיבים (להלן: העסקה). יחד עם טיוטת זכרון הדברים ובטרם הייתה הטיוטה בעלת תוקף, נערכה טיוטת התחייבות אישית מצד המערערים להשיב למשיבים את השקעתם במקרה של סיכול העסקה נשוא טיוטת זכרון הדברים, אשר גם היא נחתמה על-ידי המשיב 4 בלבד.
4. ביום 23.3.1986 נערכה על-ידי הצדדים התחייבות נוספת, אשר נחתמה על-ידי שני המערערים (להלן: כתב ההתחייבות). בהתאם להתחייבות זו, שמורה הייתה למשיבים הזכות לבטל את העסקה נשוא זכרון הדברים, באם לא תצא העסקה אל הפועל, בשל התנגדות פלסמל (להלן: סיכול העסקה). במסגרת כתב ההתחייבות, התחייבו המערערים להשיב למשיבים את כל הסכומים אשר הושקעו על-ידם במסגרת העסקה נשוא זכרון הדברים.
5. ביום 30.3.1986 התקיימה אסיפה כללית של הנדסה, אשר אישרה את העסקה, תוך התנגדותה של פלסמל, אשר טענה שמדובר בעושק המיעוט. למחרת היום, ביום 31.3.1986, נחתם בין המערערים והמשיבים זכרון דברים, אשר מאשר את תוקף העסקה (להלן: זכרון הדברים). ואכן, ביום שלאחר מכן החלה העברת הציוד והתיקים של הנדסה לאינטרנשיונל.
6. אלא, שהתנגדותה של פלסמל לבשה צביון ממשי וביום 19.5.1986 ניתן לבקשתה צו מניעה זמני במעמד צד אחד, שנועד למנוע את העסקה (להלן: צו המניעה הראשון). בהמשך לצו זה הוצא צו מניעה נוסף, בהסדר ביניים בין המערערים ופלסמל (להלן: צו המניעה השני). לאחר דיון במעמד שני הצדדים, ניתן צו מניעה נוסף, ביום 21.11.1986, אשר אישר את צו המניעה הראשון וכלל בתוכו את ההסדר על-פי צו המניעה השני (להלן: צו המניעה השלישי). יש לציין, כי למרות הוצאת הצווים, המשיכה אינטרנשיונל לפעול, תוך השקעת כספים מצד המשיבים, בעוד שהמערערים המשיכו לנהל משא ומתן עם פלסמל, עד להגעתם להסכם במסגרתו הוסרו צווי המניעה, ביום 7.1.1987.
7. ביום 1.12.1986, שלחו המשיבים הודעה למערערים שכותרתה "סיכול זכרון הדברים מ-31.3.86", בה הודיעו למערערים על מימוש האופציה שניתנה למשיבים לביטול זכרון הדברים, לאור סיכולו והפסקת פעילותה של אינטרנשיונל על-ידי פלסמל (להלן: הודעת הביטול). בהודעה זו אין מציינים המשיבים מהם האירועים המהווים מבחינתם את סיכול העסקה. בנוסף, המשיבים הודיעו למערערים, כי הם נדרשים להשיב למשיבים את הסכומים שהושקעו על-ידם, בסך של 350,000$.
ההליכים
8. תביעתם של המשיבים התבררה בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, בת.א. 1956/86. בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ט' שטרסברג-כהן, כתוארה אז) חילק את הדיון לשתי שאלות: ראשית, האם נוצרה חבות כלשהי של המערערים כלפי המשיבים ושנית, באם נוצרה חבות כאמור, מה היקפה.
9. בחלקו הראשון של הדיון, קבע בית-המשפט המחוזי, ביום 14.11.1993, כי התחייבותם של המערערים על-פי כתב ההתחייבות, קמה ומחייבת אותם. את הכרעתה בסוגיה זו ביססה כב' השופטת שטרסברג-כהן על מספר נדבכים, אשר הכרעותיה בהם הנן קביעות בעלות חשיבות לענייננו. ראשית קבעה, כי כתב ההתחייבות הנו מסמך אוטונומי, הנפרד מזכרון הדברים, אשר בא להבטיח את המשיבים באופן שאם העסקה נשוא זכרון הדברים תסוכל, או אם יופסקו פעולותיה של אינטרנשיונל על-ידי פלסמל, יהיו זכאים המשיבים לבטל את זכרון הדברים ויהיה על המערערים להחזיר להם את אשר הושקע על-ידם באינטרנשיונל.
לעניין זה קבעה השופטת, כי אין לתת לביטוי "סיכול" המופיע בכתב ההתחייבות את משמעותו של ביטוי זה בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971, שכן ה"סיכול" כמשמעותו בכתב ההתחייבות אינו בא כטענת הגנה כדי לפטור צד לחוזה מהתחייבות על-פיו, אלא כדי להקים התחייבות אחרת העומדת בפני עצמה. המערערים אינם נתבעים בשל הפרת חוזה, אלא נתבעים למימוש ההתחייבות האוטונומית הנכנסת לתוקפה אם וכאשר תסוכל העסקה נשוא זכרון הדברים.
10. קביעתה הבאה של כב' השופטת שטרסברג-כהן הייתה, כי צווי המניעה היו אפקטיביים, במובן זה, שעצרו במידה מלאה או חלקית את גלגלי פעילותה של אינטרנשיונל, את חיסולה של הנדסה והעברת רכושה של הנדסה לאינטרנשיונל ובכך היוו סיכול של העסקה נשוא זכרון הדברים, כמשמעותו בזכרון הדברים. עם זאת, קבעה כבוד השופטת, כי למרות צווי המניעה המשיכה אינטרנשיונל לפעול חלקית. המשיבים המשיכו להשקיע באינטרנשיונל ולתת בטחונות לפעילותה והמתינו לבאות, תוך ציפייה ותקווה שהעניינים יסתדרו.
בשולי החלטתה, ציינה כב' השופטת שטרסברג-כהן, כי הגם שאין בכך משום שלילת זכות הביטול, הרי שצווי המניעה הראשון והשני היו צריכים להעמיד את המשיבים על כך שקיים חשש סביר שהמכשולים לא יוסרו ואינטרנשיונל לא תוכל לפעול ולפיכך השקעותיהם לאחר מתן הצווים עשויות להיחשב כהנחת כספים על קרן הצבי. כבוד השופטת השאירה עניין זה כנושא לדיון ולנתינת הדעת עליו בשלב של הערכת היקפה של התחייבות המערערים למשיבים.
11. המשך הדיון בבית המשפט-המחוזי, בשאלת היקפה של התחייבות המערערים, נערך בפני כב' השופט ש' פינקלמן (כתוארו אז), שכן כב' השופטת שטרסברג-כהן מונתה לכהן כשופטת בבית-משפט זה.
12. בפסק-דינו מיום 31.12.1997 קבע בית-המשפט המחוזי, כי התחייבותם של המערערים למשיבים מקיפה לא רק את השקעותיהם של המשיבים לכיסוי חובותיה של הנדסה, אלא גם את השקעותיהם בפעילותה השוטפת של אינטרנשיונל. בית-המשפט קבע, כי הצדדים יערכו ביניהם את חישוב החוב, בהתאם לפסק-דינו ובאם לא יגיעו לכדי הסכמה, ימנה בית-המשפט רואה חשבון למטרה זו.
בשל אי הגעתם של הצדדים להסכמה על גובה חובם של המערערים למשיבים, מינה בית-המשפט המחוזי את רואה החשבון מתתיהו רוזנטל (להלן: רואה החשבון). בפסק-דינו המשלים, מיום 4.2.1999, קבע בית-המשפט המחוזי, בהתאם לבירור שערך רואה החשבון, כי סך כל חובם של המערערים למשיבים עומד על סכום כולל של 3,131,099 ש"ח, בנוסף להוצאות משפט והכל בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה כדין.
13. על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי - על שלושת חלקיו - הגישו המערערים ערעור לבית-משפט זה. בפסק-דינו, מיום 25.10.1999, (כבוד השופטים ת' אור, מ' חשין ו-י' אנגלרד), דחה בית-משפט זה את הערעור כנגד החלטתה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן, בשאלה הראשונה, לעניין גיבוש התחייבותם של המערערים לפי כתב ההתחייבות וקבע, כי ההתחייבות אכן קמה על רגליה.